אנונימיות וביטוי

מאת מיכאל בירנהק

הימים האלה והלילות האלה כל כך קשים לכולנו, ולכל אחת ואחד דרכו שלו להתמודד. אלה מאיתנו ששותפים לבלוג הזה או אחרים, כקוראים או ככותבים, מחפשים מעט מנוח בכתיבה ובקריאה. לא תמיד מוצאים, אבל לחפש אפשר. הזמנים הקשים מנשוא מקשים לנתק את השכל מהרגש, ואולי חושפים שהרציונאלי תמיד היה גם אמוציונאלי. בעיתות מלחמה, הכל נחשף, הכל חשוף.

בין לבין, מתגבש לו שיח. זה שיח לא מתוכנן, לא מכוון, שצומח "מלמטה". מישהו מעלה רעיון, אחרת מגיבה, אחר מגיב לתגובה, וכמו בטלפון שבור, השיח נפסק פתאום, ועובר למקום אחר, ואיש אינו יודע מהי נקודת הסיום. בשונה מהטלפון השבור, כולם שומעים (או רואים) את השיחה. במשחק הטלפון השבור השיחה משתנה מחמת מגבלות האדם שאינו שומע היטב את שאמר לו חברו. בשיח שלנו, פה בבלוג, השיח מתפתח באופן גלוי, לא מחמת מגבלה, אלא מחמת הרצון.

בין לבין, אנחנו שואלים את עצמנו ("אנחנו" בהקשר הזה הוא הצוות הלא פורמלי של הבלוג, שכולל את גיא דוידוב, רונן פרי והח"מ) מהם הכללים הראויים לבלוג הזה, ואולי בכלל. האם צריך לקבוע גבולות לשיח? איזה מין גבולות? יש לא מעט לבטים, כמו, האם לנקוט בקרה מוקדמת או מאוחרת (יש בקרה מוקדמת של גיא לגבי התגובות, אבל היא רופפת בכוונה. עד כה הוא פסל תגובה אחת בלבד, למיטב ידיעתי, מחמת אי-רלוונטיות וזילות השיח). אבל, בעקבות התגובות לפוסט הקודם של רונן פרי, עלתה שאלת האנונימיות.

הבלוג במצבו הקיים מאפשר לכותבים לכתוב בזיהוי מלא, ולמגיבים לבחור, אם להזדהות, ואיך. זו בחירה ערכית מודעת מבין ברירות המחדל הטכנולוגיות. הטכנולוגיה שבה אנחנו משתמשים איננה ניטראלית, היא מגלמת ערכים של זיהוי ושל אנונימיות, אבל למעשה היא מאפשרת את כל האפשרויות. בחרנו כפי שבחרנו, ולא בלי מחשבה או התלבטות.

רונן פרי, כך לפי תגובותיו, מאוד לא אוהב את האנונימיות. הוא חושב ש"תגובות בעילום שם לא ישנו דבר", ומייחס פחדנות למי שאינו מזדהה. הוא מוצא כאן כשל רחב יותר, כשל דמוקרטי: "החשש מפני הבעת דעה ועמידה מאחוריה הוא אחד מהכשלים הבולטים של המדינה הליברלית הדמוקרטית", הוא כותב.

הנה תשובתי, הלא-אנונימית, בשבח האנונימיות.

אנונימיות היא מושג שאינו מוגדר, כמעט. אינטואיטיבית, אנונימיות היא המצב של ניתוק בין שמו של אדם לפעולה שפעל, כמו מתן בסתר, תרומת זרע אנונימית, בחינה אנונימית, בדיקות רפואיות אנונימיות, ושאר פעולות כאלה, חיוביות כולן, שנועדו לשרת כל אחת מטרה ראויה. בואו נתמקד בכתיבה אנונימית (או פסבדונימית, לצורך העניין). האנונימיות כאן משרתת את חופש הביטוי. היא מהווה מכשיר שמבטיח ביטוי חופשי יותר. רבים חוששים להתבטא בגלוי, באופן מזוהה, בחופשיות. מדוע? כי הם מפחדים. מפחדים שיתנכלו להם: פחד מפני הרשויות, פחד מפני הסנקציה החברתית. רבים מפחדים שתוצמד להם תווית שאין הם רוצים בה. שדבריהם לא יובנו כהלכה, ולנצח תדבק בהם תווית מסוימת. לפעמים החשש מופרך, לעיתים קרובות מדי, הוא מוצדק. רונן פרי מבטיח למגיבים שלא יאונה להם כל רע. הוא יכול להבטיח בשם עצמו, ואני בטוח בכנות הבטחתו. אבל הוא אינו יכול להבטיח בשם אחרים שקוראים.

לאנונימיות יש כוח שמנטרל דעות קדומות. לכן המבחנים של תלמידינו אנונימיים. בשוק הדעות התוסס מאוד שלנו, שבו כל אחד חובש כובע של רמטכ"ל וראש ממשלה, אנחנו שופטים דעות גם, ולפעמים רק, לפי מי שמבטא אותן. מגיבה אחת הטיחה ביונתן יובל שאין לו מושג על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על מלחמה. יונתן השיב בפירוט הרקורד הצבאי שלו. חשבתי (ועדיין) שזו טעות. האם מי שאין לו עבר צבאי מפואר, ולא משנה למה, פסול מלהשתתף בשיח? האם עמדתו/ה ראויה פחות?

אלכסנדר מייקלג'ון, תיאורטיקן מוביל של חופש הביטוי, הסביר (בשנת 1948) שחופש הביטוי משרת את הריבונות והשלטון העצמי של העם במדינה הדמוקרטית. הוא העיר שמה שחשוב הוא שכל הדעות תישמענה, לא בהכרח שכל אחד ידבר. מאז מייקלג'ון התפתחו התיאוריות של חופש הביטוי, וכיום יש מי שחולקים עליו, ומדגישים את הצורך בהשתתפות בשיח הדמוקרטי, ורצוי על בסיס שוויוני. האנונימיות מאפשרת לכל הדעות להישמע, במנותק מהדובר. הדעות יכולות להישפט באופן מהותי, לפי ערכן. האנונימיות מאפשרת גם השתתפות בשיח, למי שאחרת מושתק, או מוּדַר ממעגל הדוברים. האנונימיות היא, לפיכך, מגן לחלשים.

חלק מהתגובות לפוסטים שיש בבלוג הזה עוסקות בציבור הערבי בישראל. בחלקם, הכותבים מזדהים כיהודים או כלא-יהודים, או כפלסטינים ישראלים. בחלק מהתגובות, קראתי, ולא ידעתי לומר מה לאומיות הכותב/ת. האם זה משנה? האנונימיות מאפשרת לנו להתנתק מהכבלים המגבילים.

לאנונימיות יש מחיר. בהיעדר זיהוי, אין נטילה מלאה (או בכלל) של אחריות לתוכן. האנונימיות מאפשרת להטיח, להשמיץ, להוזיל, לפגוע, בלי להיות אחראי. בבלוג שמתארח בבית אקדמי, יש חשש שהאקדמיות של הדיון תאבד, ונהיה כאחת מזירות הטוקבקים הרדודות בדרך כלל. נעמה כרמי חוותה על בשרה, ובבלוג שלה, החליטה לחסום אפשרויות של תגובה. אני מקווה שלא נגיע לזה פה. כדי למנוע ניצול לא חוקי לרעה, כדי לשמור על מסגרת השיח, הזהרנו את המגיבים בבלוג, הטלנו עליהם אחריות מוסרית לדבריהם, וקבענו מנגנון (רופף, כאמור, של בקרה מוקדמת).

האנונימיות מפריעה גם לבניית אמון. כנראה שאנחנו זקוקים לפנים, לזהות, לישות מוחשית כלשהי כדי ליצור אמון מלא. במילים אחרות, האנונימיות מאפשרת לשקר. אכן. זהו סיכון. אבל גם הפתרון פשוט יחסית. מי שאינו רוצה לשוחח עם מי שאינו מזדהה אינו מחויב לכך. מי שנכנס/ת מרצונו/ה החופשי לסביבה שאלה הם תנאי השיח שלה, יכול לקבלם, או לוותר מראש. תמיד יש אפשרויות ליצור סביבה מזוהה. התרבות הדמוקרטית שלנו מאפשרת מגוון אפשרויות שיח.

בחרנו באפשרות של אנונימיות. מי שרוצים להזדהות, מוזמנים. גם האחרים מוזמנים, ללא מורא וללא משוא פנים, להישאר ולהשתתף, גם ללא חשיפת הפנים. קולם יישמע.

(ועוד לא אמרתי כלום על אנונימיות באינטרנט (אבל הלן ניסנבאום כתבה), על הקשר של אנונימיות לזכות לפרטיות, וגם לא הזכרתי את ג'ורג' אליוט, פובליוס, אחד העם, ומי בעצם כתב את ספר הספרים? גם הוא (או היא) לא הזדהו.)